בעלי, מטורף על איסלנד, באמת, בכל הזדמנות שיש לו הוא נוסע לשם, ישן באוהל, מטפס על הרים, אוכל בשטח, נרטב מהגשם, מת מקור ונהנה, מה זה נהנה.
החלטתי שהגיע הזמן, שגם אני אצטרף, נראה באמת על מה מדובר, לא שהיו לי ספקות, אבל באוהל, אני לא מוכנה לישון, עברתי את הגיל, רוצה את הנוחות של בית המלון, צריכה את המצעים המלטפים והאמבטיה המפנקת, מה אפשר לעשות, חוויתי את האוהלים, השטח והחול, למכביר, כשהייתי צעירה ועכשיו, סורי, צריכה – נוחות.
תכננו טיול, כשאני שמה תמיד רגל על הברקס, שלא ייקח אותי למסעות כומתה באמצע החורף, רוצה להנות, להיות עם ולהרגיש בלי, חייבת לחוות את איסלנד, כמו שהוא לא חווה (ובטח לא באוטובוסים).
פשטתי על ריקושט, קניתי כמעט את כל החנות שלא יהיה לי קר (בדיעבד, לא הייתי צריכה כמעט כלום, כי חייתי בשלג הרבה יותר מטורף – מיניסוטה, ארה"ב, אבל ליתר בטחון – קניתי) ויצאנו לדרך!!
בשדה התעופה של רקאויק שכרנו אוטו לשבוע וידענו שאנו עומדים לנסוע 1500 ק"מ ונקיף את כל האי, הצטיידנו בשתייה ופרות ויצאנו לדרך.
לתאר את איסלנד, לאנשים שלא ביקרו, זו משימה לא קלה, תדמיינו חלום, חלום של צייר המצייר תמונה של כחול וירוק חזקים, המצייר עננים לבנים שנראים כמו צמר גפן, והרים גבוהים שמרחוק, החום שלהם נראה כמו שוקולד, חלום שרוקם עור וגידים ונראה מהמם!!
התחלנו לנסוע כשלימינינו האוקיינוס האטלנטי ברוב הדרו ואנחנו לא מצליחים להתיק את העיניים עד לתחנה הראשונה –
Godafoss Iceland – כשאתה יורד מהאוטו, אתה כבר שומע את הרעש האדיר של המים, הלכנו כברת דרך קצרה ולענינו נתגלו מפלי שרשרת אדירים ועצומים, שקול המים מחריש אוזניים (אך, אם היו לנו את הכמויות מים רק מהמפלים האלה, היינו מסודרים לחיים!).
משם המשכנו בדרך והגענו ל gazer iceland – מאות אנשים עומדים במעגל רחב ומסתכלים על האדמה, למי שמגיע למקום ולא מבין מדוע אנשים מסתכלים על אדים שעולים מן הקרקע ועד מהרה, כולם צועקים "וואו", הגייזר פורץ מהאדמה לגובה של כמאה מטר, מרהיב בגודל ובעוצמה לכמה שניות ומיד נעלם כלעומת שבה, חייבים לראות את התופעה מספר פעמים, עוצר נשימה!
שתינו מרק מדהים במסעדה הסמוכה (בכלל, בכל תחנות העצירה, קיימות חנויות למכירת מזכרות ומעדניות שמתמחות במרקים חמים, עשירים, מזינים ומאוד טעימים!) שבעים ומחוייכים המשכנו למפל הבא - Skogafoss Falls – מפל גדול ועצום שאי אפשר להתקרב אליו ממש, כי הוא משפריץ לכל הכיוונים סילוני מים כמעט קפואים, רק מהטיפות שעפו ולא היינו קרובים מיד – קפאנו, מפל מרהיב כל כך!
כבר היה מאוחר, וחפשנו את הדרך לבקתת העץ שהזמנו מראש, בעל המקום הדרך אותנו בהגעה (מומלץ לרכוש סים מקומי ולדבר כמה שרוצים)
בבקר התעוררנו לארוחת בקר גדולה ובעל הבית ישב איתנו וסיפר סיפורים על אורחים מכל העולם, אין ספק שנחזור לישון שם (במיוחד ששכחנו להחזיר את המפתח לביקתה המדהימה שהיתה לנו (-:
התחלנו לנסוע והדרך התפתלה בין הרים, לאט, לאט, הנוף השתנה מירוק וכחול ואפילו חום, נכנסנו למעטה לבן, אבל לבן כולו! – הדרך, השמים, הכביש, שלג כבד התחיל לרדת ואנחנו נוסעים מאחורי מפלסת שלג ולא רואים מחצי מטר, כלום, רק לבן ולבן!! אני התחלתי לומר – "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד) ושמוליק אומר לי – "מה קורה לך?", ואני עונה – "אתה לא רואה כלום ומה אם ניפול מההר עכשיו, אפילו את סימוני הכביש לגובה השלג, לא רואים!!", זאת היתה נסיעה מארץ הנסיעות, איטית מאוד ולבנה מאוד!
כעבור כשעה, הפסיק השלג והמפלסת סיימה את עבודתה, היינו חייבים לעצור ואני רציתי לצאת החוצה – חווייה לא מהעולם הזה – לפתוח את הדלת, בלתי אפשרי, כי השלג גבוה, הצלחתי בכוחות על לפתוח ולו להשחיל את הגוף החוצה וליפול לתוך שלג קפוא ורך ואני מנסה, בהליכה גמלונית, של צעד אחד ו"טביעת רגל" על לירך בתוך השלג! לפלס את דרכי, רק לפתוח את הבגאז' – משם לקחתי את החרמונית ונראה אתכם, לובשים חרמונית, בלי אפשרות לעמוד! מיותר לציין, שהתגלגלתי מצחוק, הקיפאון מתקדם ומשלג, גם באוזניים, אבל לא ויתרתי, התלבשתי והתגלגלתי בשלג, צרחתי כמו משוגעת (ממילא לא היה אף אחד נורמלי במקום, חוץ ממני, אלוהים ובעלי שמצלם את אשתו הלא שפוייה... אבל לא הייתי מוותרת על החווייה בשום אופן!!
המשכנו בנסיעה והגענו לעיירת חוף יפיפיה, שהיתה קפואה כקרח, באמת! כל הכבישים והאדם היו קפואים!! ללכת מהאוטו לביקתה שלנו, סכנת נפשות, אבל הצלחנו!
הגברת במלון, היתה כל כך נחמדה ולקחה אותנו לביקתה ענקית, שמתאימה למשפחות (ממילא, לא היה שם אף אחד שפוי חוץ מאיתנו, מי מטייל בחורף..) ביקתת עץ גדולה, עם 2 קומות (הילדים היו נהנים כאן!) חמים ונעים והכל מעץ, כמו שאנחנו אוהבים.
בבקר, בדרך חזרה לראקוויק, עצרנו בשני מקומות, הראשון – בית הארחה, ששמוליק ישן בו פעם כשהמיוחד בו, היא בריכה גדולה, מכוסה בכיסוי ירוק, שכשמזיזים אותו, יש מים ממעיינות חמים, רותחים, ואנשים (שפויים) נכנסים למים ויושבים למול הפיורד המושלג, מול נוף שהמילים קטנות מלתאר את עוצמת יופיו.
נסענו עוד כשעה והגענו למנהרה תת קרקעית באורך 10 ק"מ, מתחת למים!! מי שקלסטרופוב, הדרך עוברת מהר... והגענו לראקויק חזרה.
בראקויק התפנקנו במלון גראד, עם חדר המשקיף לכל העיר וג'קוזי ענק.
אין ספק שאנחנו נחזור עוד לאיסלנד, הרבה פעמים, שמוליק מתכנן לקנות שם בית קיץ ולגור שם 3 חודשים בשנה, מהפה שלו ל..... הכל פתוח!
